מי מנהל את מאבקי הכוח עם הילדים?

עם יד על הדופק- מתי בפעם האחרונה התנהל בינכם לבין הילד ויכוח ומי ניהל אותו- אתם או האגו שלכם?

 זה קורה לכולנו ואפשר גם אחרת

לכל יום יש 2 חלקים, לפחות.

החלק הראשון מוקדש למקום העבודה שלנו:

אנחנו ממלאים תפקיד חשוב, מייצרים פרנסה הביתה, סומכים עלינו, יש לנו אחריות, אנחנו מאופקים יותר, אסופים. החלק השני- מוקדש לילדים שלנו. גם הם אגב, סיימו את החלק הראשון שלהם, בדיוק כמונו: הם למדו בבי"ס, הכינו שיעורים, השתתפו בשעת מפגש בגן, הכינו יצירות והתמודדו איך לחלוק משחק עם חברים.

החלק השני של היום, הוא החלק המשותף שלנו יחד, הוא המקום הבטוח והמוכר, שם כביכול הכל מותר, יש קצת שחרור לטוב ולרע.

גן השעשועים הוא מקום נפלא לחלק המשותף יחד, לזמן איכות: לשבת לקשקש על הספסל מתחת לעץ, לנדנד אותם בנדנדה, תוך כדי זימזום מילות השיר מפעם, לשתף ביום שלנו, מה שגורם להם באופן טבעי לספר גם, איך עבר היום שלהם. יש הרבה ילדים, שדווקא בגינה, נצמדים להורים, ואנחנו לרוב לא מבינים, בשביל מה טרחנו להגיע לגינה, אם הם לא זזים מאתנו, זוהי בעצם עוד הוכחה לכך, שהם רוצים אותנו, בטח אחרי היום הארוך שעברו.

אבל לפעמים, מאחה"צ רגוע ושליו, יש רגע כזה שיכול להרוס הכל, הרגע שבו האגו שלנו משתלט על הצורך של הילד. דמיינו את הסיטואציה הבאה, רגע לפני שמחשיך ולפנינו עוד ארוחת ערב, מקלחות וסיפור,  אנחנו מודיעים לילדים שעוד 2 מתקנים והולכים. מקווים שהמשך הערב יעבור בלי תקלות. הדקות עוברות והילד המתוק שלנו מתעקש, מכאן והלאה, הכל מדרדר: לכל אחד מאיתנו יש רצון משלו: הילד המתוק שלנו רוצה סה"כ עוד מתקן אחרון ואנחנו, או  לפחות האגו שלנו מתעקש שהפעם זה סופי והולכים. רואים את עצמנו, את סוף היום המתקרב ולא את הניסיון של הילד לעוד משחק, עוד טיפ טיפה זמן איכות.

זה קרה גם לי

"מאמוש, אנחנו הולכים"

הילדה המתוקה שלי מתחילה לעשות שריר, אני מנסה להסביר בנועם וסבלנות, "כבר מאוחר, ויש לנו עוד ארוחת ערב ומקלחת".

והיא לא מוותרת ואני כבר בצעדים לכיוון הבית, מזרזת אותה. היא נשרכת אחרי בשילוב קול צווחני "אני רק רוצה עוד מתקן אחד ודי"

אני מתעקשת, הרצון שלי להגיע הביתה היה חזק מהכל וכשעברו דקות של משא ומתן,  הבנתי שיכולתי לאפשר לבת שלי לשחק במתקן האחרון באמת ולאחריו היינו בדרך הבייתה, עם חיוך ולא פרצוף זועף. רק שעכשיו, אי אפשר לזגזג, ולשבור את המילה.

ושתינו פשוט מתוסכלות.  

בבית, התסכול מהגינה מממשיך, היא מסרבת לאכול ואני מתעקשת שיש זמן לארוחת ערב, עוד ויכוח פשוט שמתגלגל לכדור שלג ואף אחת לא עוצרת, אבל ברגע אחד של רגיעה- היא אומרת:

"אמא, את כועסת, אבל עדיין אוהבים שכועסים".

ואני מתחילה להינמס מבפנים.

עונה לה "ברור, אין קשר, אהבה תמיד יש, ומותר גם לכעוס".

ואחרי המקלחת, כשהיא מסורקת ועם הפיג'מה החדשה, היא אומרת ל י, "אמא, סליחה שלא הקשבתי לך, אני מצטערת"

ואני עונה לה "אהובה שלי, תודה, גם אני מצטערת"

ואנחנו מתחבקות.

הילדה שלי, הקטנה הציבה בפני מראה- היא אמרה לי שגם אם כועסים, האהבה עדיין קיימת וכמה זה חשוב לבקש סליחה. הילדה שלי הוכיחה לי שאגו לא מניע שום דבר ושמותר לנו לטעות- גם לה וגם לי.  

גם לכם זה קורה?

הורות מציבה אותנו, יום יום, שעה שעה, בפני אתגרים, לעיתים במצבים כשהאוטומט שלנו פועל, ולא המחשבה.

אם נדע לעצור, רגע אחד לפני שהוא (האוטומט הזה), משתלט לנו על המילים.

לעצור, להסתכל, על הסיטואציה מבחוץ, נתבונן בילד המתוק שלנו ונבין מה הוא באמת צריך וזקוק.

ברוב המקרים, הם לא עושים לנו דווקא, הם סך הכל עושים בעד עצמם.

יש להם איזושהי מטרה, והם רק רוצים להשיג אותה,  וכל האמצעים כשרים.

הסוכריה בסופר, העוד מתקן בגינה, תשומת הלב שלנו כשאנחנו בדיוק עם האח הקטן, וכו'.

ההתנהגות שלהם בחלק ניכר מהמקרים, היא הדרך שלהם לרמוז לנו, אני זקוק לכם, תסתכלו עליי.

לפעמים, אנחנו לא מבינים, וזה בסדר.

פשוט תשאלו אותם מה הם רוצה, מה הם צריכים.

העצירה הזו, ההתבוננות יכולה להיות נקודת מפנה, לשנות מהלך שלם בסדר היום שלכם.

ואם אתם רוצים להיות עבור הילדים שלכם, ההורים שרציתם עבור עצמכם, פשוט תהיו.

השארת תגובה