מה עושים כשמחמיאים רק לילד אחד, ולשני לא?

אופיר הייתה ילדה יחידה במשך שנתיים ו- 9 חודשים.
ילדה בכורה שקיבלה מלא תשומת לב מזוג הורים, סבים וסבתות דודים ודודות וכו'
כשאריאל נולד, אופירי נשארה בכורה, אך הייתה צריכה לפנות מקום בממלכה לתינוקי המתוק.
כמה שעות אחרי הלידה כשאנחנו בבית חולים, לקחו את אריאל למכונת שיזוף הידועה בחדרי התינוקות בגלל חשש לצהבת, מה שאומר שהוא היה שם ואני הייתי בחדר לבד. כשאופיר באה לביקור, צעדתי בנחישות לחדר התינוקות, הסברתי יפה שהאחות הגדולה בדרך, והיא יודעת שעומדת לפגוש את התינוקי החדש.
התחלתי להסביר שאין מצב כזה שזה לא יקרה, והדמעות איימו לפרוץ.
המעמד ריגש את כולנו!
האחות הבינה שאין מצב לומר לי לא, והסכימה לשחרר לחצי שעה מקסימום.
המפגש היה מרגש, אופיר הייתה ברגעי שיא, אנחנו ההורים גם.
ומאז זה מסע, מסע של היכרות, של התמודדויות, כל פעם חדשות ושונות.
מסע של אהבה, מסע שמלא בכל כך הרבה נתיבים ואנחנו משתדלים לבחור בטובים ביותר.
אחד הדברים שלמדתי עם הזמן שאני צריכה לנשום אותו וללמוד איך מתמודדים איתו הוא עניין המחמאות, מה קורה שכולם מתלהבים מאריאל ומאופיר קצת הורידו הילוך?
לתת לזה לקרות, או שזה בעצם רק שלי?
אני זוכרת את אותו ערב, אצל אמא של אסף, לפני מספר חודשים, שהבנות דודות התייחסו מאוד אליו, ופחות אליה, והיא עשתה הכל כדי שיתייחסו אליה, למחרת אפילו אמרה "הם התייחסו רק אליו ואליי לא"
הבנתי כמו בכל דבר שאין לי שליטה על מעשיהם של אחרים, אני יכולה לנתב רק את דרכי, אז החלטתי לחזק את אופיר באשר היא, על המעלות שלה, היתרונות שבה והחוזקות שלה.
הבנתי שתמיד יהיו שם מסביבה עוד אחים, ילדים, אנשים.
יהיו כאלה, יפים יותר, חזקים יותר, ומוכשרים יותר.
אינני עוסקת בתחרות, אני עוסקת במציאות, בהתמודדות היום יומית.
ואני רציתי ועודני, לחזק את האני שלה, את הפנימיות שלה בלי כל קשר לאלו שמסביב.
וזו חתיכת משימה.
אז איך בכל זאת אפשר לחזק את האני שלהם, זה שישמור עליהם, חזקים ובטוחים במי שהם, זה שיאפשר להם להתמודד גם כשיבואו רגעים פחות נעימים?

*לדבר על זה*
ישנם נושאים שאנו מתחמקים מלדבר עליהם, אנחנו לא בטוחים שהילדים בשלים לכך, מה שבעצם אנו מתכוונים שאנו לא יודעים איך לגשת ולעשות זאת.
כמו הדוגמא שנתתי עם המפגש של אופיר עם הבנות דודות שהתייחסו רק לאריאל. אז למחרת בבוקר כשהיינו רק אני והיא, שאלתי אותה, אם היא זוכרת מה היא הרגישה אתמול? ואם היא יודעת מה גרם לה להתנהג כפי שבחרה? והיא ענתה כמו ילדה גדולה שממש מבינה.
תצאו מנקודת הנחה שהם יודעים ומבינים.
ולכן כמה שיותר נדגים להם, ונשתמש במילים חדשות, ונתאר תחושות ורגשות, כך יהיה להם קל להפוך את התחושות לתיאורים ברורים.
וכאשר להם קל יותר להסביר, לנו הרבה יותר פשוט להבין.
ואיזה כייף לנו כשאנחנו מבינים 🙂

*לחזק אותם על הדברים הטובים שבהם*
אני נותנת את הדוגמא הזאת כפיתרון להמון סיטואציות שקורות עם הילדים, כי זה פשוט קסם!
כשאנחנו מדגישים בפניהם את ההצלחות שלהם, את החוזקות שבהם, הם יודעים להשתמש בהם בהמשך, בדיוק ברגעים בהם הם זקוקים לתגבור של עזרה.
תציבו לעצמכם אתגר לתת 5 פעמים ביום לילדים שלכם עידוד מדויק על מעשיהם והתנהגותם.
לא רק כל הכבוד, אלא להיות ספציפיים.
"מתוק, הצבעים שבחרת לשלב בציור, מאוד צבעוניים ויפים יחד, אתה מאוד יצירתי"
אהובה שלי, ראיתי שעזרת לאבא להרים את הצלחות מהשולחן, את מתנהגת בצורה בוגרת ואחראית, אני גאה בך.
ילד שלי, היום ראיתי שהצלחת לשתף את דני במשחקים שלך, זה מאוד חברי מצידך, הצלחת לחלוק, אני ממש שמחה על כך.

ברגע שנאמן את השריר, ונדע לעודד אותם על החוזקות שלהם,
כשתגיע המחמאה לאח/ות אחר/ת, זה לא יוביל ישר לרגשות קנאה ו/או התנהגויות פחות נעימות, כי החוסר הזה לא בהכרח יהיה שם, ואם יהיה נדע למלא אותו בדברים אחרים, ולא נפעל מתוך חוסר האונים שלנו ההורים.

*להאמין שהם מסוגלים להתמודד*
הרבה פעמים אנו מעמיסים על כתפיהם של ילדינו את הקשיים שלנו, את המחשבות שלנו.
הבעיה היא שלעיתים המחשבה שאנו יצרנו עוברת אליהם, למרות שהם בכלל לא חשבו על זה בעצמם.
רגע אחד לפני שאנו לוקחים את ניסיון חיינו עוד משהיינו ילדים ובטוחים שכך זה יהיה בדיוק אצלכם, בואו נסמוך עליהם שהם יצליחו להתמודד מה שלא יהיה.
וכשהקושי יגיע, והוא יגיע מתישהו.
כיוון שסמכנו עליהם, ויצרנו תשתית ביטחון שהם יכולים להיות בטוחים לגשת אלינו, יחד נמצא את הדרך הנכונה עבורם לפיתרון, מתוך התנסות זו, נראה להם שבפעם הבאה הם יצליחו, בכוחות עצמם. וגם אם לא, אנחנו עדיין נהיה שם עבורם.

כמה עבודה יש לנו כהורים, נכון?

שתפו אותי בקושי שחוויתם עם הילדים, בקשר בין האחים, או בכלל, ואיך התמודדתם.

שיהיה לנו שבוע נפלא!

השארת תגובה