הם לא עושים נגדנו, הם עושים בעד עצמם

השעון מצלצל בוקר בוקר, באותה השעה, ואני לעצמי, מתי כבר אוכל לקום בלי שעון, בשעה שפויה יותר??

יש כאלה שמתעוררים יקיצה טבעית, או במדויק יותר, יקיצת ילדים שפרצופם מודבק אליהם.

אז איך יראה הבוקר של היום?

זה ספונטני? זה תלוי בילדה המתוקה שלי והשמלה המתנופפת או במצב רוח שלי והפן שנהרס?

האם יש דרך לתכנן את הבוקר של מחר, כזה שיהיה כייף לקום אליו בבית שלכם?

התשובה היא כן! ויש אבל….

זה יכול להיות לא פשוט, ומחייב התמדה ונחישות.

אך אלו יחדיו יכולים ליצור תוצאות בלתי רגילות אצלכם בבית.

אז איך עושים זאת, מיד נגיע לשם.

בינתיים, אקח אתכם אחורה בזמן, ליתר דיוק שנתיים וחצי אחורה, אופיר בת שנתיים וקצת, אני באמצע הריון מספר 2,  גדולה יותר וסבלנית הרבה פחות, באמצע שנת הלימודים הראשונה שלי של הדרכת ההורים, ועם נפש של מאמנת נחושה.

סיפור מספר 1

אני בדרכי לאסוף אותה מהגן, אנרגטית, שמחה ומלאת געגועים לילדה היפה שלי.

אני מגיעה לגן, וזו לא מתייחסת אליי בכלל.

אחרי כמה רגעים היא באה לכיווני ומתחילה לבכות, ואני בליבי, מה קשור לבכות עכשיו, אמא התגעגעה אלייך כל היום, וגם לאמא, כלומר לי, היה יום לא פשוט, לא יקרה כלום אם תתענייני בי (הדיבור עדיין ביני לבין עצמי).

והיא ממשיכה לבכות ואני כבר רוצה לצאת מהגן, והיא ממש לא בקטע, וכך עוברות להן הדקות, והגן כבר עוד שניה נסגר, וכולם מסתכלים עליי, עלינו.

ואני בליבי, למה מיהרתי להגיע מוקדם, ונשבעת שמחר אני מוציאה אותה אחרונה.

ובסוף היא מסכימה לצאת, ואנו מגיעות לאוטו, ואז מגיעה משימה חדשה, לעלות לכיסא ועוד חצי שעה מתבזבזת לה.

ואני שאוהבת את בתי אהבה גדולה, באותם רגעים, אוהבת ממש פחות, בתוספת רגשות אחרים, כעס, אכזבה, פרשנות שלי שהיא עושה לי דווקא וכמובן תסכול ענק.

סיפור מספר 2

קמים בבוקר, לקולו הערב של השעון המעורר ולעוד בוקר מלא בכייף.

הבגדים שבחרנו עוד מאתמול בלילה מחכים לה על כיסא הנדנדה בחדר, והיא לא רוצה אותם, למרות שבחרה בהם ממש בעצמה.

ואני אומרת אוקיי אז בואי נבחר משהו אחר, ומתחילה סאגת השמלות, היא רוצה שמלה לבנה מסתובבת, כזו חגיגית שלהבנתי לובשים רק בשבת או אירועים מיוחדים, אז אני אומרת ישר לא, ועכשיו מתחילה סאגה נוספת שכוללת הפעם, צעקות, בכי, השתטחות על הרצפה, בקיצור כל החבילה המורחבת.

ואני כבר ממהרת, ועוד פעם חסרת סבלנות, פחות מכילה, ורוצה כבר לשתות את הקפה שלי בשקט, לבד, בלי ילדים ברקע!

באותו הערב שוחחתי עם חברה, החוק אומר שכל מדריכת הורים צריכה בארסנל חברה אחת לפחות מהתחום, בדיוק לרגעים הללו, למקרי החירום.

היא אמרה לי, תבחרי את ה"מלחמות" שלך, מה זה משנה לך איזה שמלה היא תלבש.

את תראי שברגע שלא יהיו לך עקרונות לא הכרחיים, הכל ישתנה.

וכך קרה, לאט לאט אך קרה.

הפנמתי, החלטתי, בחרתי, יישמתי, והתוצאות הגיעו ואז נעלמו, כי יום אחד היא שוב קמה הפוכה.

ולרובינו קל להחליט או להבין שזה הרי תלוי בהם, במצב רוח של הבוקר.

אז החלטתי לא לתת למצב רוח שלה לנהל אותי, אלא להמשיך בשלי.

והמשכתי ליישם, פעם אחר פעם, אני ממש זוכרת שהייתי מדברת לעצמי, ומדמיינת איך זה פשוט מצליח, והפלא הגדול שכך פשוט קרה.

ילדים הם חכמים, הם תצפיתנים מעולים, אנשי מודיעין מהשורה הראשונה.

כשהם מבינים שיש משהו שאין לנו עניין בו, או שאנו פועלים פעם אחר פעם באתו האופן הם פשוט משחררים.

אך בשנייה שהם מריחים, מזהים, מבינים, רואים, שומעים משהו שיש בו עניין, הם מתקבעים, נשארים ואף חוזרים כל פעם מחדש.

שאמא בלחץ שלא אכלנו ארוחת ערב, שאבא בלחץ שיאחר לפגישה, שהם הצליחו לעשות לנו כווץ בבטן, הם פשוט ממשיכים וממשיכים…

לא בגלל שנעים להם שלא נעים לנו, מסיבה הרבה יותר פשוטה.

הם עושים דברים שכאלה, כי זו הדרך שלהם לקבל אותנו, אומנם בדרך פחות טובה, אך בדרך ממש מיידית, וזה מה שחשוב להם.

באותו רגע אנחנו מפסיקים כמעט כל פעולה אחרת ומתמסרים לנושא שצף, האוכל שלא מסיימים מהצלחת, הצעצועים שלא נאספים מהרצפה, המילה הלא יפה שאמרו וכו'

עכשיו דמיינו לרגע אם היו מקבלים את מינון היחס אליו הם משתוקקים, בדרכים הרגילות, בסיפור לפני שינה, בשטיפת כלים משותפת במטבח, בתליית כביסה יחד, בישיבה על הספה עם הרגליים למעלה, במשחק זיכרון משותף, או בכל רעיון יצירתי או פשוט העולה על דעתכם.

אם היינו מחליפים כל תשומת לב שלילית בכזו רק חיובית, כמה היינו מרוויחים!

ברגע שהילד שלך, ייקבל זמן איתך, בו הוא רק איתך.

בלי רעשי רקע, בלי ניידים, בלי עבודה, בלי רק עוד מייל, בלי רק עוד כביסה למיין (אלא אם כן עושים זאת ביחד), בלי שבגינה תשלח/י אותו למתקנים כשהוא סך הכל רוצה אותך.

ברגעים האחרים הוא יבין, שזה לא זמן עכשיו לעשות קונצים, וגם אם ינסה, את/ה תזכיר/י לו, מה חשוב לך באותו הרגע, ושאפשר להנות מהזמן יחד בבוקר, לשתות קפה או שוקו, ולשמוע יחד עם שיר ביוטיוב, לפני שיוצאים לעוד יום.

ברגע שהילד שלך, ייקבל זמן איתך, בו הוא רק איתך, הוא לא ייחפש לקבל אותך בדרכים הפחות טובות, כי הילד שלך חכם, ומבין, גם כשנדמה לך שלא.

ילדים הם מאתגרים, הורות היא תפקיד מאתגר.

ילדים הם מדהימים וחכמים, והורות היא תפקיד מלא עוצמה וכוח.

זה לא מנוגד, זה גם וגם, יחד, משתלב.

הכל עניין של בחירה, לא של מזל.

זה לא אומר שאתם צריכים לקבל מציאות פחות נעימה, כזו שצריך לקום אליה כל בוקר או להסכים להתנהל בה.

כי אז מה המסר שאתם מלמדים את הילדים שלכם?

כשהתמונות בבית מתעגלות, זה סימן שיש שינוי עונות, שמתי לב שזה קורה כל פעם מחדש אצלי בבית.

וזה סימן עבורי, למשהו חדש שקורה או שצריך לקרות.

תזכרו הם ממשיכים לצפות בכם וללמוד מכם גם כשנדמה לכם שלא.

אז תהיו עבורם ההורים, שרציתם ששלכם, יהיו עבורכם.

תהוו דוגמא.

השארת תגובה