אני לא אחותי

כשילדה מספר 1 שלנו הגיעה לעולם, קיבלנו בפעם הראשונה את ה-תפקיד שנקרא הורות.

ובשונה מתפקידים אחרים, שהתקבלנו אליהם בעבר, הבדיקה והחקר התחילו רק אחרי המינוי.

הכל קרה ממש בפעם הראשונה, רגשות שלא הרגשנו, מחשבות שלא היו.

היא, שנולדה לבית של זוג, הפכה אותנו בין רגע למשפחה.

אין שוויון כוחות, אנחנו שניים והיא אחת.

התחלקנו בהכל, או בחלק, ובכל זאת אין כל כך על מה להתווכח.

היינו שניים סביבה, והיא רק אחת.

כשילד מספר 2 הצטרף למשפחה, זו הייתה הורות בפעם השניה, ויחד עם זאת ראשונית לכל דבר.

ילד מספר 2 אמור להסתנכרן לבית הקיים, כלומר צריך להסתנכרן,  או במדוייק יותר, אנו רוצים שיסתנכרן.

ובחיים כמו בחיים, מציאות לחוד, וציפיות לחוד.

הוא מבחינתו יחיד ומיוחד, וזו הפעם הראשונה שלו, אצלנו בעולם.

מבחינתו הכל חדש, מסקרן ומעניין.

הוא רוצה לגלות את העולם, בדיוק כמו שילדה מספר 1 גילתה.

הוא רוצה שנאפשר לו, בדיוק כמו שאיפשרנו לה.

רק שעכשיו הם שניים וגם אנחנו שניים.

או כמו שילדה מספר 1 אומרת, זה תיקו תיקו.

כשמערך הכוחות הוא 2:2, חלוקת הזמן נהיית קצת שונה, וגם ההורות שלנו משתנה.

סדרי העדיפויות שלנו הם שונים, יש לומר מדויקים יותר.

אנו רוצים הרבה, ולעיתים נותנים רק קצת.

ואומרים שמה שחשוב זו האיכות ולא הכמות.

שמים אותם במרכז, אולי לפעמים יותר מידי, ולמרות זאת מגיעים אנשים חדשים לבקר,

גברת קנאה, ואדון השוואה.

שיוצרים משוואה לעיתים די ברורה.

היחס שלנו לאח מספר 2, יוצר מידיית תגובה אצל ילדה מספר 1.

ואז אומרים משפט שלא התכוונו, כמו את גדולה והוא קטן, או תוותרי לו הוא אח שלך.

ואז במקום לחבר בינהם, אנו מפרידים, במקום למצוא נקודות משיקות, אנו יוצרים קווים מקבילים.

וכשהוא מתעורר בלילה, ולא נותן לנו לישון, אנו שואלים במין תסכול כזה, למה לא יכולת להיות כמו אחותך, היא הייתה ישנה, לילה שלם. למה אתה לא יכול?!

ואם רק היה מצליח לדבר, היה פשוט אומר, אמא, אבא, אני זה לא אחותי, אני זה אני.

ולמרות שלא אמר, הבנתי, שלא משנה המספר, ראשון, שני, שלישי, רביעי.

מה שחשוב להבין, שכל ילד הוא מיוחד, עולם ומלואו, לא דומה לאף אחד אחר, וגם לא כל כך לאחותו.

השארת תגובה