אמא, איך אפשר לכעוס וגם לאהוב ביחד?

לאהוב ללא תנאי, להגן ולשמור מגדול וגם קטן,
לעודד ולהוקיר על המובן מאליו וזה שלא,
לחבק כשכואב, ללטף כשצריך להירגע,
לשתוק כשאין מילים חשובות לומר.

להיות הורה זה לוותר לעיתים עליי, ולשים את עצמי במרכז כשצריך.

להוות דוגמא במעשים ולא רק במילים וקשקושים.
להיות הורה, זה לא תפקיד זמני, במשרה חלקית או במשמרות.
להיות הורה זה משרה מלאה, 24/7, ולכל החיים.
נשמע חשוב, כבד, משמעותי אולי מלחיץ?
בערך כל אלו ואף יותר.
ואז בלילה כשהם ישנים, ואנו עוברים דרך החדר שלהם בדרך
למקלחת שלנו, אנחנו מסדרים להם את
השמיכה, מלטפים ונותנים נשיקה, והם שקטים והלוואי שחולמים תוך
כדי, אנחנו מחייכים לעצמנו,
ומאושרים שזכינו לאהוב.
ויש רגעים שהם מוציאים אותנו מדעתנו, פתאום מתחילים לבכות
בלי סיבה הגיונית לנו, לא מבינים למה אי אפשר עכשיו ממתק
ובשמחה מחר.
רוצים להישאר עוד בגינה, רוצים עוד עוגיה,
רוצים רק עוד פרק אחד  של אנה ואלזה או כוח פיג'יי.
רוצים ורוצים ורוצים, וגם אני רוצה!
ואני עייפה, ואולי עצובה על היום שהיה לי, וכבר אין לי אוויר לנשימה,
כמו שהיה לי כשהייתי רווקה, והאמת אני קצת מתגעגעת לשקט ולחופש.
וכשכל אלו מתנקזים להם ביחד, יוצאת מתוכי צעקה קולחת,
כזו שמרכזת בתוכה את כל כאביי ותסכולי,
וגם את רגשות האשמה שמעוצמים מיד לאחר הצעקה.

די, אין לי אוויר.

 

אמא יקרה,  עצרי לרגע.

קחי עזרה, בייביסיטר או מסדרת ארונות,
צאי לחופשה, רדי למטה לקפה וסיגריה, צאי לסרט עם חברה, צאי לריצה,
תאכלי ארוחת צהריים חמה, לכי לסדנא לנשימה ולנשמה.
עשי רק מה שאת אוהבת, בחזרה כמו פעם, מה שכבר מזמן לא עשית,
כי רק בדרך הזו תזכרי מי היית ומי את רוצה עוד להיות.

כי כשאין אוויר, אי אפשר לנשום.

וכשאת לא נושמת, את לא האמא שרצית כל כך להיות.

השארת תגובה